אסקוריאל שפירושו שבבי סלע הנו שורת מבנים שנבנו משך 21 שנה במאה ה16 על ידי מלך ספרד פיליפ השני.
אסקוריאל שימש כמגורי המלך ומאוחר יותר הפך למקום קבורתם של רוב מלכי ספרד.
עלילת המחזה מתרחשת בארמון זה.
בתקופתו של פיליפ השני היתה ספרד בשיא כוחה.המלך היה ידוע באכזריותו הן כלפי אויביו והן כלפי בני עמו והמקורבים אליו.
המלך שלחם בפרוטסטנטיות המתעוררת איפשר לאינקויזיציה לפעול בצורה חופשית,השחיתות גברה ,הצבא היה עייף מרוב מלחמות וזה הביא בסופו של דבר שהמלך פשט את הרגל וספרד התחילה בשקיעתה.
המחזה אסקוריאל נכתב בשנת 1927 על ידי מישל דה גילדרוד הבלגי.
הוא אלגורי ומתאר את אכזריותו של המלך כלפי הליצן שלו ויחסו אל אשתו-אחת מני רבות שהרעיל והעומדת למות.
זהו עיבוד שעשה אבי גיבסון בר אל לתרגומו של יעקב רז.
בר אל היה גם הבמאי ומעצב הבמה כאשר אמיר אוריין שבר אל היה תלמידו שימש כיועץ אמנותי.
זאת הצגת פרינג' שרצה כבר זמן רב ושלצערי ראיתי רק בהצגת ה100 החגיגית.
הבימוי מיוחד, חריג,נועז יש בו הרבה המצאות,תעלולים ופעלולים והקהל דרוך לאורך כל ההצגה.
יש מתח רב, ענין והקהל עובר ממקום למקום כאשר נזיר מזמינו תחילה לעבור לגג התיאטרון תחת כיפת השמיים שעוצב בטוב טעם ובכשרון רב ע"י רות אלדר זיידנר ולאחר מכן לחדר אחר בו אלדר עיצבה טוב מאוד חדר אפלולי ,מיסטורי,עם שולחן ארוך מסביבו הקהל יושב כשהעלילה בעצם מתרחשת על השולחן.
רעיון בימתי יפה מיוחד אך הקהל לא יוצא נשכר מכך כי עליו להזיז את ראשו ימינה ושמאלה ולהרים את צווארו מעלה ולצדדים כדי שיוכל לראות את השחקנים הנמצאים במרחק נגיעה ממנו עומדים או שוכבים על השולחן.
על אחד הקירות מסכי טלויזיה המקרינים ארועים שונים כגון כוכב נולד 2,פגישות מנהיגים,ערוץ 2 וכו'.
אני מתאר לעצמי שהכוונה היתה להראות שיש אקטואליות עכשוית בדברים שקרו במאה ה16 אך רוב הקהל (לפחות אלו איתם דיברתי בתום ההצגה) ראו בזאת תפאורה בלבד ללא משמעות כל שהיא.
התפאורה הפעם היא חלק בלתי נפרד מההצגה והושקע בה מחשבה רבה,היא עמוסה בפרטי פרטים ויוצרת אוירה של דכאון,אכזריות,פחד,ומרתף אפל.
התלבושות לעומת זאת מרופטות יתר על המידה לחצר מלכות אם כי משתלבות היטב באוירה הקודרת הדכאונית.
רעיון הבמאי ליצור דמויות מלוכלכות לבושות לא בפאר היתה לו כוונה מסוימת אך כוונה זו לא הובנה כראוי והיתה מיותרת.מדובר במלך וחצר מלכות ולא חשוב כמה מטרוף הוא.
עם כל הסתיגויותי הקטנות מהבימוי, בגדול אפשר לומר שהוא מעולה,מיוחד,חריג,מלא ענין, קצב ודריכות.
המוסיקה של כפיר אזולאי וגיא מנצור היתה ליווי נאמן להצגה והוסיף לה רבות.
עיקר המחזה מונולוגים של המלך והליצן ודו שיח ביניהם על שאלות מוסר ,כח אכזריות ומות בסופם.
כל זה לווה גם בכח פיזי.
אנו שומעים את הדו שיח בין המלך והליצן שלו המחכים למותה של המלכה שהמלך הרעיך והתענינותו איך לאחר מותה יצליח הליצן להצחיקו.
המלך אכזר .הוא מצוה להרוג את כל כלביו האהובים ובהמשך בסוף המחזה רומס למות את הליצן.
על הגג בתחילת המחזה לאחר שהקהל הוזמן להכנס אליו ליצן-פוליאל מספר על חייו המרים מטובלים בבדיחות ואמירות כגון"איך גורמים לכלב לדבר. נותנים לו לבלוע תוכי".
אורן ידגר הממלא את תפקיד הליצן ,זריז,גמיש,מלא חיים,תוסס לאורך כל ההצגה.משחקו מלא הבעה הן באמצעות הגוף והן בפנים.יש בו רגישות. תענוג לראותו.
בהשואה למלך הוא קול המצפון .קול שפוי של אדם שאין בכוחו להשפיע ולשנות משהו.
המלך בגילומו של אלחי לויט היה מעורער בנפשו,אכזר עד טירוף,בעל נוכחות בימתית גבוה ביותר,שהכח בידיו סיחרר אותו ומעשיו אינם של אדם בר דעת והגיון.
עמית בר עם בתפקיד קטן של הזניר ממלא אותו היטב ואנו נשמעים ברצון להזמנותיו לעבור מחדר ההמתנה לגג ומשם לחדר ובחזרה לגג לשורת קידות,תודות ושולחן הכיבוד.
אם היתי צריך לבחור מי מבין שני השחקנים המוכשרים והמצוינים היה יותר לטעמי ואני מדגיש לטעמי בלבד היתי בוחר באורן.
לראות או לא לראות:פרינג' מיוחד,מושקע,מבוצע היטב,מעורר למחשבה.לא לחינם הגיע להצגות המאה.לראות ולא תצטערו.
נכתב על ידי elybikoret , 17/9/2008 12:46
אסקוריאל שימש כמגורי המלך ומאוחר יותר הפך למקום קבורתם של רוב מלכי ספרד.
עלילת המחזה מתרחשת בארמון זה.
בתקופתו של פיליפ השני היתה ספרד בשיא כוחה.המלך היה ידוע באכזריותו הן כלפי אויביו והן כלפי בני עמו והמקורבים אליו.
המלך שלחם בפרוטסטנטיות המתעוררת איפשר לאינקויזיציה לפעול בצורה חופשית,השחיתות גברה ,הצבא היה עייף מרוב מלחמות וזה הביא בסופו של דבר שהמלך פשט את הרגל וספרד התחילה בשקיעתה.
המחזה אסקוריאל נכתב בשנת 1927 על ידי מישל דה גילדרוד הבלגי.
הוא אלגורי ומתאר את אכזריותו של המלך כלפי הליצן שלו ויחסו אל אשתו-אחת מני רבות שהרעיל והעומדת למות.
זהו עיבוד שעשה אבי גיבסון בר אל לתרגומו של יעקב רז.
בר אל היה גם הבמאי ומעצב הבמה כאשר אמיר אוריין שבר אל היה תלמידו שימש כיועץ אמנותי.
זאת הצגת פרינג' שרצה כבר זמן רב ושלצערי ראיתי רק בהצגת ה100 החגיגית.
הבימוי מיוחד, חריג,נועז יש בו הרבה המצאות,תעלולים ופעלולים והקהל דרוך לאורך כל ההצגה.
יש מתח רב, ענין והקהל עובר ממקום למקום כאשר נזיר מזמינו תחילה לעבור לגג התיאטרון תחת כיפת השמיים שעוצב בטוב טעם ובכשרון רב ע"י רות אלדר זיידנר ולאחר מכן לחדר אחר בו אלדר עיצבה טוב מאוד חדר אפלולי ,מיסטורי,עם שולחן ארוך מסביבו הקהל יושב כשהעלילה בעצם מתרחשת על השולחן.
רעיון בימתי יפה מיוחד אך הקהל לא יוצא נשכר מכך כי עליו להזיז את ראשו ימינה ושמאלה ולהרים את צווארו מעלה ולצדדים כדי שיוכל לראות את השחקנים הנמצאים במרחק נגיעה ממנו עומדים או שוכבים על השולחן.
על אחד הקירות מסכי טלויזיה המקרינים ארועים שונים כגון כוכב נולד 2,פגישות מנהיגים,ערוץ 2 וכו'.
אני מתאר לעצמי שהכוונה היתה להראות שיש אקטואליות עכשוית בדברים שקרו במאה ה16 אך רוב הקהל (לפחות אלו איתם דיברתי בתום ההצגה) ראו בזאת תפאורה בלבד ללא משמעות כל שהיא.
התפאורה הפעם היא חלק בלתי נפרד מההצגה והושקע בה מחשבה רבה,היא עמוסה בפרטי פרטים ויוצרת אוירה של דכאון,אכזריות,פחד,ומרתף אפל.
התלבושות לעומת זאת מרופטות יתר על המידה לחצר מלכות אם כי משתלבות היטב באוירה הקודרת הדכאונית.
רעיון הבמאי ליצור דמויות מלוכלכות לבושות לא בפאר היתה לו כוונה מסוימת אך כוונה זו לא הובנה כראוי והיתה מיותרת.מדובר במלך וחצר מלכות ולא חשוב כמה מטרוף הוא.
עם כל הסתיגויותי הקטנות מהבימוי, בגדול אפשר לומר שהוא מעולה,מיוחד,חריג,מלא ענין, קצב ודריכות.
המוסיקה של כפיר אזולאי וגיא מנצור היתה ליווי נאמן להצגה והוסיף לה רבות.
עיקר המחזה מונולוגים של המלך והליצן ודו שיח ביניהם על שאלות מוסר ,כח אכזריות ומות בסופם.
כל זה לווה גם בכח פיזי.
אנו שומעים את הדו שיח בין המלך והליצן שלו המחכים למותה של המלכה שהמלך הרעיך והתענינותו איך לאחר מותה יצליח הליצן להצחיקו.
המלך אכזר .הוא מצוה להרוג את כל כלביו האהובים ובהמשך בסוף המחזה רומס למות את הליצן.
על הגג בתחילת המחזה לאחר שהקהל הוזמן להכנס אליו ליצן-פוליאל מספר על חייו המרים מטובלים בבדיחות ואמירות כגון"איך גורמים לכלב לדבר. נותנים לו לבלוע תוכי".
אורן ידגר הממלא את תפקיד הליצן ,זריז,גמיש,מלא חיים,תוסס לאורך כל ההצגה.משחקו מלא הבעה הן באמצעות הגוף והן בפנים.יש בו רגישות. תענוג לראותו.
בהשואה למלך הוא קול המצפון .קול שפוי של אדם שאין בכוחו להשפיע ולשנות משהו.
המלך בגילומו של אלחי לויט היה מעורער בנפשו,אכזר עד טירוף,בעל נוכחות בימתית גבוה ביותר,שהכח בידיו סיחרר אותו ומעשיו אינם של אדם בר דעת והגיון.
עמית בר עם בתפקיד קטן של הזניר ממלא אותו היטב ואנו נשמעים ברצון להזמנותיו לעבור מחדר ההמתנה לגג ומשם לחדר ובחזרה לגג לשורת קידות,תודות ושולחן הכיבוד.
אם היתי צריך לבחור מי מבין שני השחקנים המוכשרים והמצוינים היה יותר לטעמי ואני מדגיש לטעמי בלבד היתי בוחר באורן.
לראות או לא לראות:פרינג' מיוחד,מושקע,מבוצע היטב,מעורר למחשבה.לא לחינם הגיע להצגות המאה.לראות ולא תצטערו.
נכתב על ידי elybikoret , 17/9/2008 12:46
אליביקורת
